אלו בבא – תפוחי אדמה כדרך חיים

זה לא היה בדיוק מדבר. הייתי קורא לזה ערבה.

הגבעות מנוקדות השיחים חלפו לידי במהירות לאורך הכביש, שהתעקל אל עבר כפרים ומקדשונים קטנים בצידי הדרך.

הייתי על אופנוע מצוקמק בדרך לאחת האטרקציות המרכזיות באזור. כזאת שהבחור שממנו אתה שוכר את האופנוע ממליץ עליה. הייתי בדרכי לפגוש אדם שבחר דרך חיים מאודמסקרנת. כל אחד מאיתנו נולד למסע של חקר עצמי, ולבסוף בוחר את דרך החיים המתאימה לו. אלו בבא (מהינדיאלו=תפוח אדמה, בבא=כינוי כבוד לאדם זקן וחכם) בחר לנדוד ברחבי הודו מגיל שש עשרה. במשך שנים הוא חיפש את שלוות הנפש שלו, עד שמצא אותה כאן, במקדש קטן בלב המדבר של רגאסטן, לא רחוק מהעיירה פושקר. בשלוש עשרה השנים האחרונות הוא יושב כאן ואוכל אך ורק תפוחי אדמה, אותם הוא מגדל בעצמו מאחורי המקדש. שמעתי הרבה על הבאבות בהודו, ועל ההחלטות שהם מתחייבים אליהם: באבא אחד מרים את יד ימין מעל הראש כל חייו, אחר לעולם לא גוזז ציפורניים ואחד, כך השמועה אומרת, לא אכל או שתה כבר עשרים שנה, והוא עדיין חי. אבל עד עכשיו, מעולם לא יצא לי לפגוש באחד מהם פנים אל פנים.

אז כמו תיירים ומקומיים רבים, גם אני הגעתי לבקר אותו, נחוש לברר אחת ולתמיד: למה?

כשהגעתי, הורדתי נעליים וטיפסתי למעלה אל המקדש. מולי ישב איש עם חיוך רחב, גלימה אדומה, עיניים בורקות וזקן עד הברכיים. אלו בבא הזמין אותי באנגלית רהוטה לשחק איתו משחק קוביות ישן, שעד היום לא הבנתי איך הוא עובד. אחרי ששברנו את הקרח וגם צילמנו כמה תמונות, הרגשתי שהגיע הזמן לשאול.

אז למה אתה אוכל רק תפוחי אדמה?”

התשובה הייתה פשוטה יותר ממה שחשבתי.

אתה יודע, בבא, אלוהים, מדיטציה, רוח, אדמה, יער, חיבור, נולדנו מהאדמה ונחזור לאדמה, אתה יודע”.

לא, לא ממש ידעתי. אבל באיזשהו מקום, כנראה שהבנתי. אנחנו נמצאים בעולם של שפע. התפיסה הרווחת היא שככל שיש לנו יותר אפשרויות, ככה יותר קל, ככה יותר אושר. אבל יש משהו משחרר בבחירה מוחלטת שלא משאירה לך כל בחירה. כשכל האופציות סגורות מלבד אחת, החיים נהיים לפתע מאוד פשוטים. ועם הפשטות מגיע השקט, הרוגע, השמחה

לפני שנפרדנו, הוא ביקש שאדפיס לו כמה תמונות. כל כך התרשמתי מהאופי החם והכנסת האורחים שלו, שכמובן שהסכמתי.

חזרתי לשם אחרי שבוע עם האופנוע. אלו היו היומיים האחרונים שלי בפושקר, והיה לי חשוב לבקר אותו לפני שאני ממשיך הלאה. ישבנו על שטיח ישן על גג המקדש ושתינו צאי, יחד עם חבורה של הודים בגיל העשרים פלוס. הם זוכרים את אלו בבא מהילדות, כשההורים היו לוקחים אותם לבקר אותו. השנים עברו, הם התבגרו וחייהם התפצלו לכיוונים שונים, אבל אלו בבא תמיד נמצא שם, ואליו הם תמיד חוזרים. יש משהו מרגיע באיש הזקן הזה, שיושב בשיכול רגליים ומביט רחוק, שוקע באווירה של שלווה ופשטות. זוג צרפתים הגיע והצטרף אלינו, והשמש התחילה לשקוע מעבר לאופק. הציפורים קרקשו בעץ, ומעבר לגבעה נראו צלליות של טווסים, שמסתובבים חופשי באזור. “אלו החברים שלי”, הציג לי אותם אלו בבא, ולקח עוד שלוק מהצאי.

כשהתחיל להחשיך ההודים אמרו לו שלום אחד אחד, מתכופפים ומנשקים את ברכיו כאות לכבוד. ואני נתתי לו את התמונה בשמחה, ונפרדנו לשלום.

ויחד עם החוויה נחקק לי בראש משפט אחד שהוא אמר לי, שקצת היה קשה לי להאמין. דיברנו על תפוחי אדמה, על חייו כקבצן נודד, על הודו, על צ'אי. ואז, אלו בבא סיפר לי סוד. הוא לא ממש הסתיר את זה, אבל לי זה נראה כמו תגלית עצומה, ואני מקווה שהוא יסלח לי שאני חולק את זה כאן איתכם.

לפעמים”, הוא אמר לי בשקט, “לפעמים אני אוכל גם בננה”.

לעוד צילומים של אלו בבא ואנשים צבעוניים ומעניינים אחרים, מוזמנים לגלרית הצילומים שלי 🙂

התמונה של אלו בבא, יחד עם תמונות נוספות, הוצגה בתערוכת "נוף אנושי באסיה" שהצגתי באוניברסיטת חיפה בשיתוף החוג ללימודי אסיה.

שתף/י

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

מאמרים נוספים

גדול מהחיים: הגדילן המצוי

רוצים לדלג לליקוט ומתכונים ? גללו למטה 🙂 רוצים את הסיפור המלא? התחילו מכאן. הברית החדשה מספרת סיפור מעניין… השנה

הצטרפו וקבלו המלצות וטיפים לטיולים, צמחים אכילים ועוד!

רוצים לגלות עוד? מלאו פרטים ואחזור אליכם